רשימות מקונצרטים של המקהלה הקאמרית תל-אביב

מאת דפנה (דפי) דרוקר, בין השנים 2001-2006
בתחילה כאוהדת נלהבת של המקהלה ובהמשך כזמרת משורת המקהלה.

1. מיסה קריאוז'ה* - מיסה של שלום ואהבה

אמש חזרתי להיכל התרבות נרגשת. עברו שנתיים מאז הייתי כאן לאחרונה. הפעם האחרונה הייתה... לא, לא קונצרט של הפילהרמונית, כי אם הופעתה האחרונה בארץ של הגדולה מכל זמרות העם והחופש: מרסדס סוסה. ועכשיו מגיע לכאן האיש לו היא חבה את ראשית הצלחתה: אריאל רמירז. כמה סמלי לחגוג את המוסיקה ואת התרבות הארגנטינאית העשירה והיפה דווקא בזמנים כאלה, כשארגנטינה נאבקת בעוני הנורא שהביאו המשבר הכלכלי הגדול והשחיתות. צריך להיות שם כדי להאמין: איך ארץ רחבת ידיים ועשירה במשאבי טבע כמותם בירך האל מדינות מועטות בעולם: שפע מים, אדמות, יבולים, מחצבים ומה לא? - איך דווקא שם אנשים מגיעים לפת-לחם, והכל בגלל השחיתות הפושעת שם מאז ומעולם והאדישות לגורל הזולת, שכנראה רק החריפו מאז פרוץ הדמוקרטיה בשנות השמונים.
כמה סמלי היה לשמוע, אם כן, את המנצח מיכאל שני מקדיש בחום את ביצוע המיסה לעולים החדשים שהגיעו השבוע מארגנטינה, חלקם אף ישבו בקהל, ויגיעו גם לקונצרטים בחיפה ובירושלים בסוף השבוע הזה, ביוזמתה של חברת ההפקה (יאיר דורי) - מחווה יפה, מתבקשת ומרגשת. ישבתי לי ביציע והשקפתי על ההמון הרב שנהר ומילא את ההיכל עד אפס מקום. רובנו מעולי דרום-אמריקה, אשר עדיין עובדים מאוד קשה על מנת לשרוד ולהתבסס כאן, ורק המיעוט היה מהבורגנות השבעה, המורגלת בקונצרטים בהיכל התרבות (אלה, מן הסתם, התרכזו בשורות הראשונות). רבים מאיתנו עשו מאמץ גדול לרכוש כרטיס יקר לערב זה ולהרגיש לערב אחד את החום והיופי שמגיע משם אלינו, למרות הכל, כמסר של תקווה ושלום.
המחצית הראשונה של הקונצרט הוקדשה לפולקלור הדרום-אמריקאי. מקצבים ייחודיים, המקפיצים את הלב, צלילים תמימים וניחוחות של מרחבי הרי האנדים וערבות הפאמפאס. סניור רמירז הביא איתו נבחרת נגנים שהם קבוצה של וירטואוזים בתחומם. אחד אחד הפגינו את כליהם ואת היכולות המדהימות הטמונות בהם. במיוחד בלט נגן הצ'רנגו - אותו כלי מיתר זעיר המפיק צלילים גבוהים ומתוקים. אריאל רמירז, פסנתרן מוכשר מאוד ומלחין שקנה את עולמו כבר בשנות השישים, כבר הגיע לגבורות (יליד 1921), וכמו ראש השבט הוא ניהל, ללא מילים את הערב הקסום הזה כמו טקס אינדיאני ההופך את הקהל העצום לחלק מהמתרחש על הבמה. שלא כבקונצרט "קלאסי" אירופאי,הוזמן הקהל להביע את דעתו בחופשיות במחיאות כפיים והצטרפות לשירה בכל עת. (גם בין חלקיה של המיסה). את שירו "אלפונסינה והים", שהתפרסם בכל העולם בביצועה המקורי של מרסדס סוסה, ביצע רמירז כסולו פסנתר וניגן בו בוירטואוזיות של אמן אמיתי, גם את המילים ואת משמעויותיהן. ניתן היה למצוא בצלילי הפסנתר את מעמקי הים, את הגלים, את סערת הנפש של הגיבורה המטביעה את עצמה בים וברגשותיה, את שלוות הנצח שהיא זוכה לה בסוף מסע הייסורים. עם כל יופיו של הביצוע המקורי הזה, מצד המלחין, לרבים בכל-זאת חסרו המילים והקול האנושי בשיר האלמותי הזה, שהוא למעשה מעין "מיני רקוויאם". (אני חושבת שיהיה נהדר לעבדו לשירה רב-קולית במקהלה, הלוואי ויכולתי לעשות זאת בעצמי). אני עדיין נהנית תמיד לשיר את "אלפונסינה והים", מאז שכשמלאו לי 16 הביא לי דודי מארגנטינה את תווי השיר, בתוך  קופסתה של הגיטרה החדשה שסחב כל הדרך מבואנוס-איירס. אין ספק שזו המתנה היפה ביותר שקיבלתי מעודי.
הטנור הצעיר חווייר רודריגז, ריגש את כולם בקולו הטבעי המיוחד, הגבוה מאוד, ועם זאת עדין, רגיש וחם. לעיתים הזכיר לי קולו את החליל האינדיאני, ה"ארקה", קול שיש בו טוהר ותום, חף מכל מניירה ופוזה ולמרות שהביא איתו את הצבע והקישוטים של זמר-עם ארגנטינאי, כששר את המיסה, דמתה הופעתו לפרח-כמורה הנושא בקתדרלה את תפילתו אל המזבח. ראוי לכנותו בשפתו: "דיווינו" -אלוהי: זמרתו הייתה אור בהיר שיש בו קדושה שרק אדם טוב, טהור ומאמין יכול להוציא מתוכו.
ביצוע זה של המיסה היה שונה מאוד מכל קודמיו. איטי, שקט, עדין ורב-דקויות, כמו זיכרונותיו של סבא שבע-ימים הנראים במלוא עזות צבעיהם למרות מסך השנים שחלפו, שאיננו מסנן את העוצמה ואת השמחה. אולי הייתה זו נוכחותו רבת-ההשראה וההוד של אריאל רמירז הקשיש על הפסנתר, שבקטעים בהם לא ניגן שילב זרועותיו והביט על עמיתיו בסוג של הנאה, אהבה וגאווה כמותה יכול להרגיש רק מי שיושב במקומו: מי שעשה זאת בגדול וזכה להערכה ואהבה בכל העולם, מי שלמרות שלטונות עוינים הביא את המסורת שקיבל בירושה של אלפי שנים, לדרגה של אמנות קדושה, מי שזוכה לראות בחייו איך המוסיקה שלו פורשת כנפיים וממריאה גבוה מעל לגבולות של מקום ושל זמן.
המנצח מיכאל שני הביא אתו גם הפעם את מקצועיות מקהלתו, הקאמרית של ת"א, המפיחה נשמה בכל תו ומילה, ביצוע שהתעלה על המקור בכמה דרגות של רגש, ניקיון וזכות. כל מילה הוגשה כראוי: "דה נוס לה פאס, דה נוס לה פאס" - הבא לנו את השלום. לא צריך להיות נוצרי או ארגנטינאי כדי להתפלל כך מכל עומק הלב. מי כמונו זקוק לזה עכשיו. אמן.
היה נפלא להיות שם אתמול. זה באמת היה חג של מוסיקה וקבלת פנים נפלאה לאנשים טובים שהגיעו לכאן השבוע, כפי שהגיעו לכאן אימי והוריה לפני 35 שנה, ואני כל-כך שמחה שהם עשו זאת כדי שאהיה כאן היום ואהנה מכל העולמות: מהמוסיקה והתרבות והחום הארגנטינאי ומהבית האמיתי והנצחי שהוא ישראל, למרות הכל, עם הרבה ציונות ובלי טיפת ציניות ...

---

5. חוויות מקונצרט לציון היובל לזימרייה

היכל התרבות תל-אביב, 31.10.2002

בהשתתפות התזמורת הסימפונית חיפה, מקהלות, סולנים ומנצחים;
בתכנית: מיצירות חיים אלכסנדר, אהרון חרל"פ, יחזקאל בראון, צבי אבני ולאונרד ברנשטיין

מאת:  דפנה דרוקר התפרסם לראשונה באתר klassi.net  - הפורטל הקלאסי

שלום לכל משתתפי הקונצרט שלצערי לא יכולתי לאתר בין כל ההמונים... וגם לאלה שלא היו - והפסידו...
היה זה ערב חגיגי מאוד ואף היסטורי, והמנחה מנחם פרי שילב במעברים בין היצירות סיפורים וזכרונות מימי הזימרייה הראשונה - מלפני 50 שנה ועד היום.
ביציע שמעל הבמה ישבו ותיקי הזימרייה והביטו במתרחש בהתרגשות ואף בגאווה. גולת הכותרת מבחינתי היתה ההיכרות עם המלחינים: חיים אלכסנדר - בן 87 ועדיין מלמד באקדמיה, יחזקאל בראון הישיש שעדיין כוחו במותניו, וצבי אבני היקר, בן 75 שנה ועדיין צעיר ברוחו ובפועלו. אלה אישים מ"דור הנפילים", שבזכותם קיימת בארץ סצינת זמרת המקהלה בפרט והמוסיקה הקלאסית בארצנו בכלל.
רוח פטריוטית ואף גאווה לאומית שרתה על הערב הזה. אפילו שמאלנית צינית כפי שנעשיתי בשנים האחרונות, הרגישה כך ונהנתה. כל היצירות הולחנו למילים עבריות, רובן מהמקורות. שתי המקהלות האורחות מארה"ב - "זמיר בוסטון" ו"זמיר ניו-יורק" הפגינו ציונות וסולידריות עם ישראל בעצם בואם ובתכנים ששרו. ניכר על הזמרים שהם מאוד יהודים, במופגן - יותר מאיתנו. מוזר היה לי לראות נשים חובשות כיפות, למשל. עם זאת, רמתן האומנותית של המקהלות לא היתה גבוהה ביותר והיצירות, מאת מלחינים יהודים-אמריקאים, לא נעמו מאוד לאוזני. מוזר היה לשמוע, למשל, את מילות הקדיש הטעונות ומעוררות חרדת-הקודש אפילו לחילונית כמוני, מושרות בעליזות במקצב הג'אז משל היו זמריר פרסומת. הבחנתי בכמה צופים בקהל שהחניקו צחוקים בקטע הזה. הסולנית הסופרנית שלהם, שיינה סמית, ללא ספק איננה זמרת מקצועית. היא שרה נחמד אבל לא יותר מזה. כפי שנוהג מנצחנו מר שני להגיד לנו בחזרות: "מולטו סתמיוזו"...
היצירות שהרשימו אותי מאוד, מלבד "מזמורי תהילים" של צבי אבני ו"וקיבצתי אתכם" מאת אלכסנדר, (שבביצוען השתתפתי, ועל כן לא אפליג בשבח ביצועיהן...) היו "כינורו של דוד" מאת יחזקאל בראון, מעין אורטוריה, בניצוחו של סטנלי ספרבר (המנהל המוסיקלי של הערב, שגם סופר עליו שעלה לארץ בעקבות השתתפות באחת הזימריות), בביצועה השתתפו כ-5 מקהלות ילדים ונערות, שהפגינו צליל זך וטהור מאין כמותו, ומקצועיות ראויה לציון בחזרות - כמה סבלנות ומשמעת יש לילדים האלו! ושלוש סולניות צעירות מקרב המקהלות, שהפליאו מאוד בקולותיהן והשאירו רושם עז על הקהל. היצירה עצמה היתה מלאת קסם, מלודית יותר משאר היצירות (רובן ככולן בעלות סממנים של מוסיקת המאה ה-20 שופעת הדיסאוננסים). גם "בת יפתח" של אהרון חרל"פ ראויה לציון - בניצוחו של יובל בן עוזר, בביצוע המקהלה הפילהרמונית, מקהלת שחר ומקהלות נוספות שאיני זוכרת, בעוונותי, את שמותיהן.
ואחרונה חביבה, "תהילי צ'יצסטר" של ברנשטיין בביצוע מקהלת האיחוד, מקהלות "זמיר" ניו-יורק ובוסטון ומקהלות נוספות, עם הסולן הילד המקסים אלחנן אלפנבאום, שזמרתו הזכה נגעה מאוד ללב. היצירה לא קלה לשמיעה לאנשים הנתקלים בסגנון כזה בפעם הראשונה, במיוחד בתחילתה. אך עם התפתחותה ולקראת הסיום המרגש אין איש שלא נתפס בקסמה.
מעניין מה חשב כבוד הנשיא מר קצב, על הערב הזה, האם נהנה? נאומו, שנישא ביובש, ללא ספק נכתב ע"י מישהו מיועציו...
האמת היא שבמבט מהצד, אי אפשר היה שלא להבחין עד כמה התרבות הזאת אשכנזית-אליטיסטית מעיקרה, למי שצופה מבחוץ (למרות שהיו פה ושם גם זמרים מעדות שונות, הם ללא ספק היו במיעוט), ועד כמה שהמוסיקה הזאת זרה ושונה מהמוסיקה ה"ים-תיכונית" השלטת בשוק ובלב הקונצנזוס הישראלי בעשורים האחרונים. אני מאוד מקווה שזה ישתנה. אני לא מחזיקה משרית חדד דיווה כי אם מפעל מפתיע ברווחיותו. המילים האלמותיות "אתה תותח, אין אין עליך, אתה הגדול מכולם" משום-מה משמחות את עמישראל יותר מ"ה' רועי לא אחסר". לאן הגענו?....
לסיכום, ערב זה נטע בנו את התחושה שישראל היא מעצמה מוסיקלית, לפחות בתחום שירת המקהלה. כל הכבוד לכל הזמרים, המנצחים, המלחינים והמארגנים שהעמידו ערב זה ושמקיימים את המקהלות בימים טרופים אלה. ללא ספק זהו "נצחון הרוח".
 
ו - 'אם המוזות ירעמו אולי ישתקו התותחים'... (ציטוט מפי המאסטרו שני).

הקונצרט הראשון: חיים אלכסנדר: "וקיבצתי אתכם", א-קפלה, מנצח: מיכאל שני, על המקהלה הקאמרית תל-אביב, המקהלה הקאמרית טבעון, מקהלת מגידו, "זמיר בוסטון", "זמיר ניו-יורק". היכל התרבות ת"א 31.10.2002

---

6. רשמים מקונצרט "3 מגניפיקטים"

מוזיאון תל-אביב, 6 ביולי 2005

משתתפים: המקהלה הקאמרית תל-אביב והתזמורת הקאמרית הקיבוצית.
המנצח: מיכאל שני.
התכנית: ת. ל. דה ויקטוריה: מגניפיקט, ג'. ב. פרגולזי: מגניפיקט,
אביה קופלמן: מגניפיקט עברי - בכורה.

מאת:  דפנה דרוקר התפרסם לראשונה באתר klassi.net  - הפורטל הקלאסי

הגעתי בחזרה הביתה מאוד מאוחר והרגשתי שמייד לאחר שאני נחלצת מבגדי ההופעה (ובעיקר הנעליים...),
אני חייבת לכתוב על הקונצרט הזה.
היצירה הזו, מגניפיקט עברי של אביה קופלמן, שצימררה אותי ממש בחזרות, נכנסה לי לדם.
אני יכולה להגיד בכנות שאף פעם לא התרגשתי כל כך מקונצרט שלנו כמו הערב.
כל כך רציתי שנצליח, לא רק בשביל המקהלה והקהל אלא בעיקר בשביל אביה, שניתן היה בקלות להבחין עד כמה היצירה הזו יקרה לליבה ונובעת ממעמקי נפשה.
אף פעם לא הזדהיתי כל כך עם טקסטים ששרנו. הרגשתי שאני ממש נכנסת לתפקיד כמו שחקנית. גם בגלל קטעי הדיבור אבל בעיקר מפני שזו יצירה שעוסקת בלהיות אישה ואם, ודווקא בגלל שהיא מתמקדת בקטעים הכואבים. ל"עקרה" (בן לו היה לי - רחל ) הכנסתי את כל הציפיה והכמיהה והתסכול שהרגשתי בתקופה שניסיתי להרות, ב"אני מוכרחה" (יונה וולך) הכנסתי את כל הכאב הנורא שבהריונות שלא הצליחו, וגם את כל מנת הטירוף שהכרתי בחיי. ב"קינה" (קינת דוד על אבשלום) הגעתי לשיא העצב והצער, וכשהגענו ל"בני, בני, בני" כמעט והתפרצו הדמעות, החזקתי אותן חזק חזק. על הבמה לא עמדה עוד זמרת מקהלה אלא פשוט אמא. אמא שכואבת את האמהות שלה.
ראיתי את המאסטרו שלנו בפעולה, מעביר בתנועותיו העזות כל כך הרבה מידע, רגשות ואנרגיה.
הרגשתי איך כולי נדרכת, השרירים בכתפיים כואבים, מהמאמץ להיות מרוכזת, להכנס בזמן, לעמוד בקצב, לתפוס את הצליל הנכון, לספור הפסקות, לבצע נכון את הדינמיקה וכל ההוראות שקיבלנו, אני מודה שלא תמיד הצלחתי, וגם קולי לעיתים נשבר מהמעברים החדים בין שירה, דיבורים, שירה, צעקות, שתיקות.
אבל אף פעם לא שרתי כל-כך מהבטן. מהרחם.




בכורת היצירה "מגניפיקט עברי" 6.7.2005 מוזיאון תל-אביב.

קליפ מתוך ביצוע הבכורה ל"מגניפיקט עברי"

---

7. רשמים מקונצרט "שירת האדמה"

בית העם בכפר בלום, 25 במאי 2006

משתתפים: המקהלה הקאמרית תל-אביב והתזמורת הקאמרית הישראלית.
המנצח: מיכאל שני.
התכנית:
נעמי שמר: שני שירים, עיבוד למקהלה: גיל אלדמע.
נעמי שמר: מחרוזת שירים, עיבוד לתזמורת: בוריס פיגובט.
אורית גוראל: שלושה שירים מתוך מחזור שירים למקהלת נשים ותזמורת.
מנחם ויזנברג:  עיבוד תזמורתי למחזור שירי סשה ארגוב.
עודד זהבי: "אדמה" קנטטה למקהלה ותזמורת.

מאת:  דפנה דרוקר התפרסם לראשונה בפורום הקאמרי  

אפשר לומר בביטחון שהקונצרט אמש בכפר בלום "שירת האדמה" היה מוצלח מאוד, לא פחות מהקונצרטים הקודמים שערכנו בצפון לאחרונה. הקהל החם והאוהב שגדש את בית העם של כפר בלום העיד על כך שנהנה. וגם אנחנו נהנינו מאוד, במיוחד משיתוף הפעולה המחודש עם התזמורת הקאמרית - תזמורת מעולה שהמוסיקה שמפיקים איתה היא פשוט חגיגה ברמה אחרת. גם החזרות מתנהלות באווירה הרבה יותר נעימה כאשר נוכחים שהנגנים הם מקצוענים אחד-אחד. הביצוע שלהם, תחת ניצוחו של המאסטרו שני, לעיבודים לשירי סשה ארגוב ולנעמי שמר היה פשוט מענג.
גם הקהל וגם אנחנו, הזמרים, מאחורי הקלעים, התאפקנו מאוד שלא להצטרף אליהם בשירה אדירה.
שירה אדירה אמנם הייתה, בחלק שלנו של התכנית, בביצוע עיבודיו של גיל אלדמע לשירי נעמי שמר: "שלג על עירי", "אחרי השקיעה בשדה",  עיבודיה של המלחינה הצעירה אורית גוראל לשירים המקסימים "שני שושנים", "אל העין" ו"התרגעות", ולסיום: היצירה "אדמה" של עודד זהבי (ראו בדף זה רשמים מביצוע הבכורה ב- 2002 ליצירה זו: "השיר לא תם")  ואני חושבת שרמת השירה הייתה אף היא ברמה מקצועית לא פחות מרמת הנגינה. התכנית הייתה זהה לזו של קונצרט "שירת הארץ" בתיאטרון רמת-גן לפני כחודש, קונצרט שהרגשנו שהיה מוצלח מאוד, והנה בכפר בלום התעלינו על עצמנו, ולמרות מספר מועט יחסית של זמרים הצלחנו להגיש ביצועים יפהפיים לשירים אותם אנו אוהבים.
ביצוע מוסיקה ישראלית-עברית איננו דומה כל-כך לביצוע יצירות מוסיקה נכרית עתיקה, יפה ככל שתהיה. זה שלנו....
זה היה מסוג הקונצרטים שבהחלט משאירים טעם של עוד, וממשיכים לזמזם מנגינות מתוכו עוד זמן רב אחר-כך.
אז כנראה שמצפון תפתח הטובה....

שלכם
דפי.



כפר-בלום, 25.5.2006, עם התזמורת הקאמרית הישראלית

---

8. רשמים מקונצרט "הבארוק בתפארתו"

פסטיבל אבו-גוש, שבועות, 3 ביוני 2006

משתתפים: המקהלה הקאמרית תל-אביב והתזמורת הקאמרית הישראלית.

המנצח: מיכאל שני.
סולנים: רחל קורנינסקי - סופרן, איילה צימבלר - אלט,
דייויד נורטמן - טנור, גבריאל לובנהיים - בריטון.
התכנית: הנדל - מוסיקת אבל למלכה קרוליין "אבלות דרכי ציון" - בכורה בישראל,
זלנקה - מגניפיקט, צ'ימרוזה - מגניפיקט.

מאת:  דפנה דרוקר התפרסם לראשונה בפורום הקאמרי 

יש משהו מיוחד באוויר באבו-גוש. באווירה. פשוט אי-אפשר שלא להצליח שם. באים עם כל החששות, שאולי אנחנו לא מספיק מוכנים, אולי היצירות לא יושבות 100%, ואולי לא עבדנו מספיק עם התזמורת, ואולי היינו צריכים עוד חזרה או שתיים. וברגע שהמאסטרו מניף את זרועותיו והקהל עוצר את נשימתו, קורה שוב ושוב הנס, ואיכשהו הכל דופק כמו שעון, הכל מסתדר ואנחנו במיטבנו והקהל הנפלא מאושר עד התקרה (עם המלאכים) של הכנסיה. איזה תענוג לראות את כל הקהל הרב הזה שגודש את האולם עד אפס מקום, כמה אפילו נכנסים בעמידה כל הקונצרט. כמה מחמיא! ארבעת הסולנים הפליאו מאוד בקולותיהם, במיוחד בלטה רחל קורנינסקי הסופרנית, בצליל יפהפה, נקי ומלאכי שמטפס לגובה בקלילות כאילו אין הדבר כרוך באיזשהו מאמץ מצידה... התזמורת הקאמרית הפגינה כתמיד שליטה בחומר והתמסרות טוטאלית לזרועותיו המכשפות של מאסטרו שני. והיה כמובן הדרן - ביצענו שוב את הפרק האחרון מהמגניפיקט של זלנקה, "אמן" - פוגה סוחפת ועשירה הגורמת להתרוממות רוח מופלאה, במיוחד לאחר הצלילים העצובים והכבדים של הנדל - אם כי גם ביצירה זו היו פרקים קלילים יותר ונעימים מאוד לאוזן, במיוחד אלו של הסולנים בשילוב המקהלה. אם לא היה כל כך חם ודחוס אולי היינו נותנים עוד הדרן, אבל כולם כבר רצו לצאת החוצה אל האויר הצח.
מאחורי הקלעים נהנינו לספר למאסטרו כמה מוצלח הרגשנו שהיה, והוא הגיב "בטח, עבדתם קשה בשביל זה" - מה שנכון נכון...
אז הנה, עם צאת חג שבועות המורחב, העלנו את הטנא שלנו הכולל יצירות מקסימות בביצועים שהפקנו לאחר עבודה קשה מתוך הרבה משמעת, מסירות ואהבה, ואין סיפוק גדול יותר מלהגיש אותו לקהל האוהד שלנו להנאתנו המשותפת. 

דפי.

---

© כל הזכויות לתוכן דף זה שמורות לדפנה דרוקר.

 

היום כל אחד יכול לבנות אתר באינטרנט. www.LiveCity.co.il